יום ש', יב’ בסיון תשע”ח
תנ''ך
    האתר הראשי  |  דף הבית  







.
[מתוך: נירנברג, חיה. (תשנ"ט). "חנה - באספקלריה של חז"ל", שמעתין 135]

עלי הכהן וחנה בראי חז"ל [מתוך: נירנברג, חיה. (תשנ"ט). "חנה - באספקלריה של חז"ל", שמעתין 135] "ועלי הכהן ישב על הכסא על מזוזת היכל ה'"; "והיה כי הרבתה להתפלל ועלי שומר את פיה". עלי הכהן, שנתמנה, לפי דברי חז"ל, בו ביום לכוהן גדול וכן לשופט ואב בית-דין, יושב בפתח העֲזָרָה [מקום המיועד למעמד מסוים כגון לכוהנים בבית המקדש או לנשים בבית הכנסת], נשען על עמודי השערים, ומשגיח על העבודה שתֵעֲשה כראוי, וכן על כבוד הבית. ועוד שאם היו צריכים לדעת הלכה בעניין החג והקורבנות היו שואלים את פיו. עלי מתבונן תוך תימהון על חנה, המרבה להתפלל מתוך בכי - בחג. ואף שם ליבו כי "רק שפתיה נעות" - דבר שלא היה מקובל בימים ההם. אף שהוא מכיר את חנה כאחת הנשים הצדקניות, שעולה תדיר לבית ה', אולם הפעם תפילתה שונה. הוא תמה על כך מאוד עד שפונה לשאול באורים ותומים, והאירו האותיות: ה.כ.ש.ר. - מתוך שלא היה זה רגיל שאישה תאריך כל כך בתפילה ובצורה כזו, צירף את האותיות בטעות שהוראתם שכרה. הוא סבר שאכלה ושתתה יין יתר על המידה בסעודת החג, ואין ראוי להתפלל ולבוא לבית ה' במצב כזה. הוא ממתין לה עד שתסיים את תפילתה, ואז מוכיח אותה באמירה, בלשון רכה. הוא רואה את עצמו מחויב בדבר - "ויאמר אליה עד מתי תשתכרין". ואמר ר' אלעזר: מכאן לרואה בחברו דבר שאינו הגון - צריך להוכיחו (ברכות ל"א). "הסירי את יינך מעליך" – עלי ציווה עליה להתגבר, ולשוב לדעתה הצלולה, מתוך הכרה בקדושת המקום בו היא נמצאת. חנה נפגעת מאוד מחשדו של עלי ועונה: "לא אדוני - לא אדון אתה בדבר הזה ולא רוח הקודש שורה עליך, שדנת אותי לכף חובה ולא לכף זכות. לכאורה, מה הקשר לרוח הקודש? הרי יש לדון כל אדם מישראל לכף זכות! אומר על כך הגאון זצ"ל: למרות ש"האורים" האירו את האותיות בחושן, לא זכה עלי ל"תומים" - כלומר היכולת להרכיב את האותיות בסדר הנכון, והנכון היה לצרפם: כְּשֵׁרָה, או כְּשָׂרָה - שמתפללת על בנים כשרה אמנו. ומדוע באמת נכשל עלי בצירוף האותיות? הגר"ח שמואלביץ זצ"ל משיב על כך: כיוון שלא הרגיש ליבו את צרתה ואת מר נפשה - לא פתר נכונה. בכדי שתתקבל תשובה נכונה, צריך לב, שיבין וירגיש את צערו של השואל. וממשיכה חנה: "אל תתן את אמתך לפני בת בליעל" - אל תחשוד בי לבת-בליעל שמתפללת מתוך שכרות, או אל תאשימני בשכרות, שלא תתנני לביזיון לפני צרתי פנינה שתמשיך להקניטני. עלי ממהר לפייסה כי החשד היה באמת קשה, וכך הוא הדין שהחושד בחברו במה שאין בו - חייב לפייסו, ולא עוד אלא שצריך לברכו, שנאמר: "ואלהי ישראל יתן את שלתך" וכו'. והנה כאן, כשבישרהּ עלי שנתקבלה תפילתה, למדה חנה שאכן רוח הקודש כן שורה על עלי, ואז ביקשה: "תמצא שפחתך חן בעיניך" - לבקש עליה רחמים. "ופניה לא היו לה עוד" - אמונתה הייתה חזקה שתתקבל תפילתה ותתקיים ברכתו של עלי. ואכן - "ויזכרה ה'. ויהי לתקופות הימים" (יט-כ).

 
 
שמואל א
ספר יהושע
שמואל ב'
אתרי שכבות
מקצועות לימוד
למידה בשעת חירום